הבלוג של אהוד קינן

ביום שישי אסף שגיא ואני הגשנו את הסרט שיצרנו יחד עם עוד 16 חברים עם הרבה זמן מיותר. מאז מתחשק לי בעיקר לישון, מאחר שזכיתי לפחות מ-4 שעות שינה מיום רביעי בבוקר ועד שישי בערב.

אני עוד אכתוב בפירוט על כל היומיים המטורפים והעבודה הבלתי אפשרית, ואפילו יהיה וידאו מאחורי הקלעים, שכולל בעיקר את אסף צועק עלי להפסיק לצלם ולהתחיל לעבוד.

בינתיים, אזמין אתכם להקרנה של הסרט בסינטמק תל אביב. אם לא יהיו שינויים זה יקרה ב-11.7, יום שבת, בשעה 15:00 (לאירוע בפייסבוק). כרטיסים בקופת הסינמטק.

לסרט קוראים “נדחק לפינה”, ומי שמופיע בתמונה הם השחקנים אלון גור-אריה (מימין) ומישל דור, שמשחקים יחד עם יעל חן, יובל חקלאי ומאור סיטבון – בתפקיד אורח מפתיע. הסרט הוא בסגנון פילם נואר, ומספר את סיפורו של בלש שנקלע לסכסוך פוליטי בין שני שרים.

ומה קורה אחר כך? ב-12.7 הסרט יעלה לאתר 48 של מקו, שם יהיה אפשר להצביע עבורו כחביב הקהל. ב-9 ביולי אנחנו אמורים לקבל תשובה אם הסרט עלה לגמר. אם כן – תוכלו לראות אותו שוב בפסטיבל ירושלים ב-16.7, יום חמישי בערב

אגיד בפעם ה-1,000 תודה לכל הצוות המטורף שלא ישן ועשה מעל ומעבר בשביל שנוכל להוציא סרט, ונתראה בסינמטק ובירושלים.

יכול להיות שהזכרתי בשלב זה או אחר שיש לי חבה לסרט שליחות קטלנית 2. פוסטר הסרט תלוי אצלי בחדר, ואף רכשתי את הדיוידי כשהוא יצא.

למרבה אכזבתי, הפיצ’ר היחיד שהיה בדיוידי הוא תיאור מילולי של מה שמתרחש על המסך, לטובת לקויי הראיה. נשבע לכם שהיה פיצ’ר כזה – ממש כמו האישה בבועה לחירשים – רק הפוך. אז נאלצתי אחרי זה גם לרכוש את הדיוידי לאספנים. שם, עם הקלדת תאריך יום הדין, 082997, עולה גירסה מורחבת מורחבת של הסרט עם סיום אלטרנטיבי.

אניהוז, ציפיתי זמן רב לגירסה השלישית, שתהיה עם אקשן מגניב יותר – ואולי אפילו תסגור כל מיני קצוות בעלילה. זה לא קרה. היא יצאה לפני כשש שנים – והתאכזבתי. למרות ש”עלייתן של המכונות” היה אמור להיות גם סוג של פארודיה על עצמו ועל השניים הקודמים – בצפיה חוזרת אני עדיין מאוכזב.

והנה מגיע הסרט הרביעי Salvation, או “התעוררות”, כפי שנקרא בעברית. חשבתי לעצמי שבאמת לא חירבנו את המותג מספיק, אבל לטובת המסורת הלכתי עם שני חברים שגם מזמן לא ראיתי. את הציפיות השארתי בבית.

הופתעתי לטובה. אסתכן ואגיד שהסרט הרביעי בסדרת שליחות הוא לא פחות ממצוין. אין ממש אין קשר לסדרה The Sarah Connor Chronicles (שאני חושב שהי צריך לתרגם ל”חיי שרה”), ואין בדיוק רצף עלילתי מהסרט השני או השלישי.

אבל זה לא משנה. לא אמור להיות כזה. הכל מתאפס, ושוב אנחנו במצב כמו ב-T2 שסקיינט הופכת למודעת לעצמה, יום הדין מצליח, ומי שנשאר זה בני האדם הומרדים שמתחבאים בכל מיני מקומות ומנסים לשרוד ולנצח את הרובוטים.

שוב רובוט נשלח מאיפהשהו להגן על קונור, ושוב יש ספק אם אפשר לסמוך על מכונה. אין רובות מגניב ומחליף צורות ממתכת נוזלית, אבל יש אקשן לא רע בכלל, סצינות מגניבות של קרבות ומרדפים – שאחד מהן כוללת אופנוע ומשאית.

נשמע מוכר – בגלל שזה לקוח מ-T2, כמו גם עוד כמה סצינות וטקסטים והפעתה קטנה ומשמחת (לא הולך לספיילר, צפו בסרט או חפשו בגוגל). הסרט מתחיל טוב, והולך ומשתפר וממש עובר בכיף. העלילה כמובן מטופשת ולא הגיונית, והסוף צפוי ומאוד קיטשי – אבל אלה מרכיבי חובה בסרט אקשן קיצי. סרט חמישי? אני מקווה מאוד שלא.

יש לי נטיה לקחת על עצמי דברים שאין לי זמן לעשות. במקביל לעבודה במשרה מלאה (וקצת חיים חברתיים) אני עורך (לאט אבל בטוח) פיצ’רים לדיוידי של המוסד הסגור, מגיש פודקאסט שבועי, מקשקש בטוויטר, מצטלם עם סלבים ברקע ומפיק סרטים.

איך עושים את זה? שעות שינה זה משהו שאפשר לצמצם בו. ויש פעולות שניתן לעשות בו זמנית כדי לחסוך זמן. כל מי שראה פרק של מיסטר בין יודע שאפשר להתלבש, להתגלח ולצחצח שיניים תוך כדי נהיגה, למשל. למרות שטרם ניסיתי ספציפית את אלה.

אם לחזור לעניין ההפקות – אחרי שעשינו את השיווד של המוסד הסגור שהיה אימון טוב בשבילנו, ובזמן ההפקה של “דייר להשכיר” (שנמצא כעת ממש לפני ראף-קאט והלחנה [מוזיקה מקורית של דנה, יאי!]), פלטתי ש”אולי אחרי זה נשתתף באחת מתחרויות האלה שעושים סרט ביומיים”.

זה בלי קשר לעוד לפחות שלושה-ארבע רעיונות לדברים שאחד מהם מאורגן לי בראש, והשני ממתין לי בתור תסריט כתוב לשניים עשר פרקים של סדרת רשת קומית – ואנחנו עוד נפיק אותם.

והנה, רק דיברתי על התחרות, וגם אני וגם אסף (שביים את דייר ואת השיווד) קיבלנו במייל פרטים על תחרות 48 שעות. מפה לשם, ומאיזה רצון עתידי שלי לעשות משהו ביחד עם החבר’ה של “דייר” ושל השיווד – שילמתי לפני איזה שבוע וחצי 350 שקל ונרשמתי לתחרות כראש קבוצת “דורבנות“. השם נבחר על פי שם האתר של אסף מאחר ש”סלב ברקע” זה שם מטופש לקבוצה.

אז למה עשינו את זה? התשובה המתבקשת היא “כי אנחנו יכולים”. האמת שהתחרות תציב בפנינו אתגר ותבחן אם אנחנו באמת יכולים – אני מאמין שכן. מזניקים אותנו ב-17 ביוני ותוך 48 שעות צריך לכתוב, להפיק, לצלם ולערוך סרט כאשר בהגשה הוא צריך להיות על קלטת גמור לגמרי. בהזנקה מקבלים ז’אנר, שורת דיאלוג, דמות, ואביזר שחייבים להופיע כולם בסרט.

אחרי שדיברנו עם כולם באופן עקרוני על העניין שלחתי היום מייל “מי לדורבנות – אלי” (זו לא באמת הייתה שורת הנושא) על מנת לגייס את הצוות, והתחלנו לקחת הצעות מחיר לציוד. זה נכון שאפשר גם לצלם סרט במצלמה ביתית, ללא תאורה וסאונד – או לפחות עם ציוד מינימלי שאפשר לשאול מחברים. אבל בלחץ כזה של זמן עדיף, לטעמי, שיהיה ציוד מקצועי בסיסי, כי זה משהו פחות לדאוג לו.

הציוד שנצטרך לקחת בתשלום יחד עם דמי ההרשמה מעמידים אותנו על הוצאה של כ-800 שקלים. שבהתחשב בתקציב שהעמדתי לצורך העניין מדובר בחריגה של 800 שקלים בלבד, אז זה לא כזה נורא. יהיה מטורף. בטח עוד אעדכן על זה.

ברחוב מאז”ה בתל אביב עומד בניין שהיה מיועד למשרדים, ואמור להפוך בניין מגורים. בחודשים אוגוסט-נובמבר 2008 הוא שופץ, והשכנים מסביב התלוננו על הרעש, התאורה והקטנת מספר מקומות החניה.

מדובר בבניין של “הבלוק”, תוכנית ריאלטי חדשה של ערוץ 10 שתתחיל בשבת. אני הוזמנתי לסט, כבלוגר ששם הבלוג שלו הוא “’שמלבד בבלוג שלו כותב גם בYnet’” על פי אתר אייס. צפינו בפרק הראשון של התוכנית, ועשינו סיור ונדילזם קטן בבניין – תיכף אסביר.

על פי ההפקה מדובר לא סתם בריאלטי, אלא במציאות – שזה שקול למשפט האלמותי מהתוכנית “רמת אביב ג’” – “מחמאה ממך זה ממש קומפלימנט”. אל תשאלו אותי למה אני יודע את זה. אבל כנראה מדובר בדרך אלגנטית להגיד – אנחנו ריאלטי אמיתי שלא עושה עוונתות, ושההפקה לא מתערבת בו ומשבשת תוצאות או וואטאבר.

ומה עובד במרכז הריאלטי הזה? בעיקר חברת נדל”ן שרוצה למכור את הדירות בבניין ולעשות הרבה כסף. כי זה מה שחברות נדל”ן עושות. ואם מוכרים לנו בתוכניות בערוצים המסחריים גבינות, משקאות קלים וחברות סלולר, אז למה שלא נקבל גם חברת נדל”ן בפריים טיים.

הרעיון של התוכנית, שמבוסס על פורמט אוסטרלי , וישמש גם תשתית למודל עסקי לחברה (אם התוכנית תצליח ותיצור את הבאזז שהם רוצים סביב פיסת הנדל”ן הזאת שמשקיפה לרחוב מנחם בגין הסואן), הוא שנותנים לחמישה זוגות חללים לא בנויים בבניין הנטוש. יש שם צינורות שיוצאים מכל עבר, אפר ואבק וחול, הקירות שכבר בנויים לא מטוייחים, ועל חלקם מרוסס גרפיטי. או כמו שקוראים למקום כזה בתל אביב – 900 דולר לא בדמי מפתח.

אנשים שיקנו דירות יוכלו לשפץ אותם לבד בליווי של החברה – במקום לקנות דירה מוכנה. באופן דומה המתמודדים מקבלים שלושה חודשים, ו-200,000 שקל שהם צריכים להחליט איך לתקצב בשביל להפוך את הדירה למדהימה. בגמר תהיה מכירה פומבית של כל הדירות לכל מיני מיליונרים, והדירה שתימכר בסכום הכי גבוה תזכה את משפציה בפרס. ראינו את אלה המשופצות, ואני מקווה מאוד שהדירה בה דחפו את המקרר באופן כזה שמנטרל כל שימוש בתנור – לא תזכה.

כן, זה קצת כמו במשימה בודדת מהמתמחה עם דונלד טראמפ, רק עם חמישה זוגות (שגרים בתוך הדירות הלא בנויות הללו, ללא שירותים כמו שצריך או מקלחת) ועל פני עונת שידורים שלמה. אפשר רק לקוות שלא יפרמטו את זה מחדש כמו ריאלטים אחרים שעוברים גיור, ושגמר יגיע בטרם יחלפו 1,712 פרקים, לא כולל “אופנת הבלוק”, “הבלוקרים מדברים על הבלוק”, “מבלקים בליקלוק עם דץ” ומי יודע מה עוד. אבל גם אם לא, זה עדיין יהיה הדבר הטלוויזיוני הקרוב ביותר לצפיה בצבע מתייבש. כך לפחות מהפרק הראשון והלא ערוך עד הסוף. אולי צריך לתת זמן להכיר את הדמויות ולחכות שיהיה קצת אקשן.

וכשזה מאחורינו, אני חייב להגיד שהאירוע להשקה של התוכנית היה מגניב ביחס הפוך לזה שהיא עוסקת בנדל”ן ושיפוצים. אחרי הצפיה בפרק והסיור בדירות המשופצות – עמדנו ושברנו קיר. לא שלא עשיתי את זה בעבר, אבל תמיד נחמד לשבור קיר. סיפור מהעבר הרחוק – כאשר שיפצנו את ביתנו, אני ואחי ירדנו למטה עם דליים של שברי קיר והריסות כדי לזרוק בזבל. אחת השכנות שאלה, ונשבע לכם שאני לא ממציא את זה,  “אתם עוברים דירה?”.

אחר כך, באחת הקומות שגם תעבור שיפוץ ותימכר בתור חלל ריק שהיה פעם בערוץ 10 בתוכנית ריאלטי והדיירים יכולים לעצב אותו בעצמם, קיבלנו הסבר על גרפיטי עם אייר-בראש, ואז אמרו לנו לצייר על הקירות גם. אבל עם גרפיטי ספריי – קצת פחות כיף. בתמונות פה מהפליקר יש כמובן את כתובות הבלוגים, ועוד איזה שתי בדיחות מטומטמות.

ואגב – בשביל ליצור עוד באזז, ההפקה הכריזה על שתי פעילויות שיזכו בפרסים – לנחש איזו דירה תזכה בסוף, ומהבלוגרים היא ביקשה להפיץ את זה בכמה שיותר אתרי שתיימאפס. מבין אלה שנכחו שם, אם מישהו יעלה את זה בטוויטר-יוטיוב-פליקר-פייסבוק-בלוג-יצעק למגהפון או משהו – יקבל סופ”ש באחת הדירות.

התלוותי היום לשיעור במכללת ספיר שבשדרות, לאילן יצחייק, לשעבר עורך המשנה של ynet (שזה אומר לשעבר הבוס שלי) ומישל דור, חבר וקולגה, שמלמדים שם. למה עשיתי את זה? מי שמכיר את מישל יודע שכל נסיעה איתו היא בדרך כלל יום כיף, אבל גם רציתי קצת לעבוד עם הסטודנטים שאת חלקם פגשתי בכנס אילת.

הם התחלקו לשלוש קבוצות של כ-7-8 אנשי צוות – וכל צוות נשלח למקום אחר באזור על מנת לצלם כתבה שנושא הגג שלה הוא תקופת הרגיעה. את מי לראיין, איזה צילומי רקע לקחת ומה לשאול את המרואיינים – זו הייתה החלטה של הסטודנטים, כאשר הוצבה מגבלה של 12 דקות חומר גלם עבור כתבה תיאורית של שתי דקות. עבור מהדורת חדשות שמשודרת בערב וצריך להוציא כתבה מוכנה לפני השידור – זה די הגיוני.

לתלמידים אין נסיון מעשי בצילום כתבות וידאו, והייתה מגבלת זמן קשוחה מאוד ולמרות זאת הם הצליחו להביא חומרים מעניינים. ואני לא אומר את זה רק כי הם קוראים את הבלוג (אתם קוראים כן? תראו סימני חיים בתגובות – תתנו ציון למרצה), אלא בגלל שזה מאוד מאתגר פשוט לצאת לשטח ולקוות שאפשר יהיה לראיין מישהו, ושהוא יגיד לך משהו מעניין, תוך שעה וקצת.

התפקיד שלי ושל מישל היה לתרום מהנסיון שלנו ולדמות את החוויה שיעברו בחדר העריכה – כאשר אנחנו מספקים את חוות דעתנו אילו חומרים היו טובים, איפה היה צריך לחתוך ולהמשיך הלאה, מה היה אפשר לשפר, מה עוד היה צריך להיות בחומרים, מה עושים בשטח כשאין את מי לצלם אבל צריך עוד מרואיינים (שאלה שלא תמיד יש עליה תשובה פשוטה, אגב) ועוד.

אני מוצא את עצמי לא אחת צופה בכתבות בטלוויזיה וצועק בייאוש למסך. אני לא חושב שאני מוכשר יותר מהאנשים שעובדים שם, והרבה פעמים אני בטח פחות מנוסה, אבל יש מקרים שבהם אני משער שכל צופה מתעצבן שעובדים עליו או שמחפפים לו בעבודה.

אני חושב שזו הסיבה העיקרית שהחוויה הייתה מעניינת ואפילו כיפית עבורי, לקחת חלק בסדנה הזו. הפעם לא הייתי צריך לצעוק על המסך, שמסיבות שלא לי מובנות פשוט מתעלם ממני ומההערות שלי (חברים אמרו לי שהפתרון נמצא בשלט-רחוק – אבל גם עליו צעקתי והוא לא מקשיב), אלא להוסיף את שני הסנטים שלי על הדברים של מישל ואילן לתהליך שעדיין נמצא בהתהוות ולנהל שיחה עם אנשים שבאמת באו ללמוד.

יאללה, אחר משפט הסיום הארוך והסבוך בעולם – קצת תמונות:

הוזמנתי לצילומי פתיחת העונה של “שבוע סוף” על ידי חברי עידו רוזנטל, עורך התוכנית.

אתחיל בקיטורים – התוכנית היא 40 ומשהו דקות נטו, אבל הצילומים נמשכו שעתיים ומשהו, כי השחקנים עשו מספר טייקים לחלק מהבדיחות (ו”סיבות טכניות”, כפי שנאמר לקהל) ובגלל שאת כל המערכונים המצולמים הציגו גם לקהל על גבי מסך וידאו. היושבים באולפן התייאשו מאוד מהר מזה.

כשהקיטורים מאחורינו, אפשר לדבר על התוכנית. אחת הבעיות שלה בעיני, כמו של ארץ נהדרת לצורך העניין, היא שיש מערכונים ארוכים מדי, בהם הבדיחה די ברורה כבר בהתחלה, ואחר כך פשוט מושכים אותה או מאכילים בפכית לטובת מי שלא הבין אותה בפעם הראשונה.

כך, למשל, המערכון על מסודרים קצת נמרח, והמערכון עם הישראלים שנוסעים לתאלינד בשביל לא לפגוש ישראלים. המערכון השני גם בכלל חוזר על בדיחה שסופרה כבר מליון פעמים בכל מיני תוכניות. רותם אבוהב הצחיקה אותי בתור חנהמרגלית, אבל פחות הצליחה להגיש את הבדיחות.

יצפאן הצחיק אותי פעם אחרונה בתוכנית מוצ”ש לפני איזה מליון שנה, וכאן הייתה תחושה גם בזמן הצילומים וגם ביניהם שקשה לו לא להיות מרכז הבמה אלא חלק מפאנל. זה בנוסף להתנהגות גסת הרוח שלו כלפי הצוות והצעקות על אנשים כשדברים התפקששו. מצד שני, אולי זה ההומור שלו ואני לא מבין אותו.

מה כן אהבתי? הדמויות של אורלי וילנאי וגיא מרוז טובות, סטס מיס’זניקוב זו דמות מאתגרת לעשות – כי הוא לא ממש מוכר, אז עידן אלתרמן די הצליח. ליברמן המתנפח והמתפקל היא הברקה שמציגה אותו באופן מאוד שונה מהחיקוי המעולה של אסי כהן בארץ נהדרת (ומאוד מורכב טכנית – אחת הסיבות שהצילומים התארכו) והחיקוי של איתן כבל על ידי מיקי גבע הוא מצויין בדיוק כמו שהחיקוי של מאיר שטרית שהביא אותו לעולם היה מצויין, וזה מה שהחזיק והצדיק את מערכון העבודה.

אהבתי גם את מבזק החדשות (חוץ מרותם, כאמור), ואת המערכון על משפחת הפשע הראשונה של תל אביב שהוצג לקהל בתוכנית, אבל נדחה לאחת התוכניות הבאות, בגלל חוסר זמן.

ובונוס מהסט: השבוע שודר בערוץ 2 סרט על בגידות. אבוהב אמרה שהיא צפתה בו לבד, מאחר שבעלה במילואים. פה צריך לצחוק, אבל עופר שכטר החליט שזה לא מספיק אז הוא אמר משהו כמו “מילואים הא? מילא אותה טוב טוב”. אבוהב ממש לא אהבה את הבדיחה ודרשה שהיא תרד בעריכה.

וזה רק אני או שעפר שכטר בזווית מזויימת מזכיר את גדי יגיל?

אחרי יום עבודה של 15 שעות, אנחנו צילמנו את מרבית הדברים שתיכננו להיום ב“דייר להשכיר”, והיינו באיחור של שעה בלבד מלוח הזמנים המתוכנן. כולם כבר התפזרו הביתה.

צוות של כ-20 איש עבד קשה משעות הבוקר הלא אנושיות וחלק מהצוות הזה ימשיך לעבוד גם מחר אחרי לילה שיהיה ברובו לבן. אף אחד לא התלונן כולל הדיירים של הלוקיישן בו צילמנו. אני עדיין המום מזה.

דברים היו צריכים להשתבש כמובן השתבשו. איחורים, פנצ’רים (אמיתיים – חור בגלגל וזה), תקלות בציוד הטכני, שולחן פוזבול כבד וענקי שנכנס לאוטו שלי ממש על המילימטר ואכל לי שעה מהזמן ועוד שיבושים בהחלט לא עזרו, אבל גם ממש לא עצרו את העבודה.

יש עדכוני וידאו סלולרים בקוויק שלי, אבל לא ממש רואים שם משהו ברור. צילמנו גם קצת מאחורי הקלעים ומליון סטילזים. אני מקווה שאוכל להעלות כמה דברים בקרוב ולתת טיזר עד שהסרט יצא.

יש לי וידוי. טקס הדלקת המשואות הוא מהאירועים הטלוויזיונים האהובים עלי. השירים ברדיו הופכים פחות ופחות “עצובים”:  מ”אפר ואבק” ו”חורף 73″, דרך “ואיך שלא” של אריאל זילבר (שהוא הכחיש שכתב על כלבתו, וחבל שהרס את המיתוס), עוברים לעוף גוזל. לאן? שואלת נעמה.

ואז מגיעי דוד רוקני – שבאופן לא ברור מנהל את הטקס עוד מלפני קום המדינה (אחרי שהוא מקבל רשות מיו”ר הכנסת. אני תוהה מה יקרה אם הוא לא ירשה לו). בטקס יש נאום שבדרך כלל כולל את הביטויים “ניצבים אנו בפני….”, “חזקים ואיתנים מתמיד….”, ו”אחרי 2000 שנות…”. אחריהם מגיעים המשפטים הארוכים ביותר שנאמרים בטלוויזיה ותמיד נגמרים באותו פאנץ’ ליין “ולתפארת מדינת ישראל”.

אבל הקטע שאני באמת אוהב – זה הדגלנים. הם יוצרים את המספר 61, את המנורה עם ענפי זית, סמלים ישראלים אחרים, ובתקווה ששנה הבאה תהיה בסמל המתמטיקה ואז נזכה לראות את הביצוע שבכותרת.

לפני שמיליון ילדים בכחול לבן רצים להשלים את הצורות השונות ישנם רק 61 חיילים, כמדומני. בכל שנה נוסף דגלן לריקוד לפי שנות עצמאות ישראל. וכאן עולה השאלה – מי משיג לי צילום של טקס הדלקת המשואות הראשון בו חייל בודד נלץ ליצור מגן דוד?

והנה שני קטעי וידאו – הראשון זה שיר הפיקניק של יאיר ניצני שתמיד מצחיק אותי. השני – מישל דור ושוקי גלילי עושים מנגל ממארז של מחשב, ובונוס שמישל הוסיף – פספוסים שלנו מהשנים האחרונות בצילומי כתבות וידאו. אחרי שלוש שנים של עבודה איתו אני יכול להגיד שזה רק קצה הקרחון. חג שמח!

אני לא באמת טרקי. אני ראיתי את הסדרה פחות או יותר כי זה מה שהיה בטלוויזיה בצהריים, וחיבבתי אותה. אני משער שבאתי עם ציפיות שונות לסרט סטאר טרק (שזה תרגום של סטאר טרק למי שתהה), ובגלל זה התאכזבתי.

הסרט נפתח במותו של אביו של ג’יימס טי קירק, ובשניות האחרונות של חייו, אותן הוא מנצל בשביל להגיד שטייבריוס זה שם מטופש. מי שראה פרק אקראי של לוסט, עליו חתום ג’יי ג’יי אברמס למרות שחלקו שם לא גדול, יודע שלפעמים סאגה מסתיימת בלי דיאלוג, עם מוזיקה של כשתיים-שלוש דקות ואנשים מסתכלים לשמיים או אחד אל השני. ככה גם נולד קירק בדקות הראשונות של הסרט שביים אברמס וקצת חבל.

מפה והלאה, רפרנס לסדרה המקורית משנות השישים שהופיע במערכה הראשונה יופיע כמעט בכולן בסרט של למלעה משעתיים. אחרי הצגה קצת מייגעת של כל דמות, היא גם זוכה להגיד את הקץ’ פרייז שלה מספיק פעמים, וכל הקלישאות של סטאר טרק מחכות מעבר לפינה בחליפה אדומה רק בשביל למות, כמובן. בכל סרט אחר הייתי מואשם בספוילר, אבל מוות של ההוא בחליפה אדומה שהוא לא חלק מהקאסט – פה הסרט כבר מהווה את הספוילר של עצמו.

המעריצים שסביבי קראו לזה קריצות. אבל בחלק מהמקרים זה פשוט היה מרפקים לתוך העין. כל מה שהיה חסר הוא פניה של הדמויות למצלמה שיגידו “זוכרים איך הוא תמיד היה אומר שהוא לא חייט אלא רופא?? אז הנה הוא אומר את זה גם עכשיו!”. היו בכל זאת כמה הפתעות בעלילה, אבל אני די ציפיתי למשהו חדש לגמרי, ולפחות הישענות על הסדרה המקורית.

המלצה? לכו לראות. אל תסמכו על הטעם שלי.

–

בקטנה: התחלתי לשחק עם קוויק ופתחתי שם ערוץ לצורך דיווחים חיים מכל מיני מקומות. היוזר ehud היה פנוי שזה בכלל נחמד.

כבר כמה חודשים שאסף שגיא, חבר ומי שייסד את דורבנות ועורך אותו, ומי שביים את שיווד המוסד הסגור, מדבר על הסרט שהוא כתב ויביים “דייר להשכיר” – סרט אילם קצר על שועל ושפנפנה (אני חושב שהיא ארנבת, אבל שיהיה) שמנסים להתקבל כשותפים לדירה ודרכיהם מצטלבות. פם פם פם פם!! מה קורה ואיך זה נגמר? תראו באקרנים כלשהם, או לפחות באינטרנט. הסרט יהיה באורך של כ-12 דקות.

אני לקחתי על עצמי את תפקיד ההפקה. המשמעות של התפקיד שלי, אותו אני עושה בשבועיים האחרונים, היא לעזור לבמאי להפוך את כל העניין הזה של יצירת סרט למשהו מאוד מאוד טכני, ולפרוט כל שורה בתסריט לכסף, לזמן ולאנשים. פשוט בשביל שנזכור הכל ונעשה את זה בצורה מסודרת. מכיוון שכל דבר דורש הקמה, התארגנות, חזרה או שתיים ומספר טייקים – הכוונה היא להוציא מיום צילום שלוש-ארבע דקות של חומרים שאפשר להשתמש בהם לסרט. אי אפשר ממש ללחוץ על Record ולהשאיר את זה פתוח לארבע דקות – אם כי להיטים גדולים ביוטיוב יוכיחו לי אחרת.

מספר עמודים של תסריט שהחל את העניין הפכו לעשרות עמודים של מסמכים מפורטים המכילים בין היתר מפתח סצינות (שנדע במהירות על מה מדובר כשאומרים “בוא נצלם עכשיו את סצינה 32″) שוטינג (הוראות מדוייקות לצלם לכל שוט), דף קשר של הצוות (כ-15 איש), ציוד צילום ותאורה, אוכל, פרטי ארט ותפאורה – ומי מביא מה (יש 90 כאלה, מי היה מאמין), בקשה לקרן לסרטים קצרים עם תקצוב של הסרט, וברייק-דאון – לוח זמנים שפשוט אומר לנו דקה אחרי דקה בכל יום מה אנחנו עושים.

המסמך האחרון הוא מהמאתגרים להכין כי הוא צריך לקחת בחשבון את המקומות שבהם אנחנו מצלמים, ואת זמינותם של השחקנים ואנשי הצוות. וכשאני אומר “לקחת בחשבון” אני מתכוון לכך שהתחשבנו בשחקן שפנוי ממש רק ליום אחד של צילומים, ולקחנו אותו בסך הכל ליום ושליש. מבחינת הפקה קולנועית – אני רושם את זה לעצמי כהישג.

את כל הניירת הזאת, יחד עם הציוד, האוכל, הצוות וארבעה שחקנים טובים ומצחיקים מאוד ניקח בשני הסופ”שים הבאים לשלושה עד ארבע ימי צילום שבשבילי יתחילו באזור 7 בבוקר ויסתיימו כנראה ב-6:59 שלמחרת. על הסט מגיע התפקיד הקשה יותר – לצעוק על הבמאי שהוא לא עומד בלוח הזמנים הנדיב מאוד שאני והצלם, אייל בראל, נתנו לו, לוודא שבזמן שסצינה אחת מצולמת הצוות ואני עובדים על הכנות לסצינה הבאה, לראות שאף אחד לא מבריז ושאף אחד לא מתעייף ובורח באמצע יום הצילום, ליישב סכסוכים שאולי יתעוררו שם ועל הדרך אני חושב שגם אביים את מי שיצלם את מאחורי הקלעים (כי אנחנו כבר חושבים קדימה על ה-DVD).

אני מאוד מקווה שאני אצליח בין לבין לעשות קצת לייב בלוגינג\לייב טוויטנג ולהביא תמונות וקטעי וידאו קצרים מהסט. ואני אפילו שוקל לאכול קצת ולישון בין לבין.

די נמאס מהטוויטר הזה. כלומר לא נמאס ממנו, זה כלי נוח ויעיל, בין השאר עבור בלוגרים עצלנים שאין להם יותר מדי לה להגיד. אבל נמאס לפעמים לשמוע עליו או לדבר עליו.

ובכל זאת, מרדיו תל אביב ביקשו שאדבר על טוויטר עם אודי סגל וקצת אספר מה זה, ואני אוהב לדבר ברדיו (קונה טירות למארק צוקרברג, ומייחס את הקמת גוגל ללארי פלינט), אז נענתי בשמחה. הנה הראיון הקצר:

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

עכשיו הסבר לקצר בתקשרות ולזה שאני אומר “מה?!” כמו אדיוט לא מנומס. ראיונות כאלה מתואמים כמה שעות-כמה ימים לפני כן. דקה שתיים לפני השידור המפיקה התקשרה אלי, כמקובל, ואמרה לי שאחרי הפרסומות אודי יפנה אלי. אז אותה שמעתי מצויין, וגם את הפרסומות ששודרו לפני הקטע. ואז אודי אכן פנה אלי ושמעתי אותו מאוד מאוד חלש, אפילו שהיה מדובר בטלפון קווי. משונה.

לצערי הראיון ארך 3 דקות בלבד. אבל ככה זה ברדיו ואני מקבל את זה – מדברים איתי בין הרבה אייטמים אחרים. אמרתי את מה שחשוב ומתאים לראיון.

הכנתי לי גם מראש עוד כמה דברים שרציתי להגיד על סמך שאלות שהנחתי שאשאל במרה שיהיה יותר זמן, אבל לא הספקתי, למרות שעכשיו בהאזנה חוזרת אני חש שזה דיבור יותר מהיר מהדיבור הרגיל שלי.

חשבתי למשל שהמגיש ישאל אותי למה לעשות את זה, למה לכתוב עדכונים כאלה? אז זו שאלה טובה באמת, ואני משער שהתשובה תהיה זהה לשאלה של למה אודי סגל קם בימי שישי בבוקר ומגיש תוכנית רדיו – כי יש לו מה להגיד והוא רוצה שישמעו אותו.

בנוגע להצלחה, ברור שמלחמת אשטון קוצ’ר והצטרפות של אופרה הם לא היחידים שהופכים את טוויטר להצלחה (ושוב, גם מה אנחנו מגדירים כ”הצלחה” חשוב לדיון). זה קצת חוכמה שבדיעבד לנתח את זה, אבל לפי הערכתי האישית זה שילוב גם של הידידותיות למשתמש, והגעה עם מוצר כזה בזמן, כשסלולר ודור שלישי נכנסים יותר ויותר לשוק בארצות הברית.

בסוף, רציתי גם להקריא מהטוויטר שלי עדוכונים על זה שאני כרגע מקריא עדכונים מהטוויטר ברדיו – אבל זה כבר היה יוצר סוג של קרע במרקם הזמן והכל היה קורס. אז פעם הבאה.

עקבו אחרי: @ehudk

“אילו היית פוגש את העורב, מה היית אומר לו?”

“לא הייתי אומר לו שום דבר וממשיך ללכת” \ “עורב מדבר! אני אעשה מליונים!!”

ככה נראו מבחני ספרות והבעה שלי בבית הספר היסודי. תשובות קצרות ומתחכמות. אם כי יש לציין שהשאלה גם קצת מתחכמת, אם הבנתי נכון שהמטרה שלה היא לדעת מה אני חושב על הדמות של העורב ועל מעשיו באותו משל שעליו נבחנו.

הגישה הזאת נמשכה, בצורה מסויימת, גם בתיכון, ולעיתים כשהיה מתקיים דיון בכיתה על טקסט הייתי מציע שפשוט נשאל את הכותב בעצמו למה הוא מתכוון, מאחר שהוא עדיין חי ויודע את התשובה הכי טוב. תלמידה אחרת בכיתה ננזפה וכמעט הועפה מהכיתה כאשר אמרה על שיר כלשהו “אולי הוא סתם ראה עץ והחליט לכתוב עליו ולא כל דבר קשור ליחסים עם אמא שלו?”.

עכשיו אני מוצא את עצמי בצד השני, אבל לא הצד של המורה. למעשה,אני בצד השלישי – זה שכותב את הטקסטים עליו תלמידים נבחנים ולומדים. קולגה שלומד תקשורת שולח לי הבוקר SMS שהוא בהרצאה על הידיעה הזו, שמספרת על מחקר של אלימות ומשחקי מחשב. עכשיו כשאני חושב על זה, גם קיבלתי פניה מסטודנט בקשר לכתבה הזו ולמידע נוסף על הפרטים שם.

בעוד אני חושב לעצמי כיצד הייתי שמח להיות כרגע בכיתה הזו בלי שהמרצה תדע שזה אני,  על מנת לשמוע וללמוד ממנה אם אולי יש דברים לא טובים בידיעה הזו, אני מקבל SMS נוסף שאומר “בכל הארץ לומדים את זה. זה בחוברת הקורס ובעבודות החובה”. עכשיו אני די בטוח שיש סטודנטים שלא ממש מתים עלי.

זו לא הפעם הראשונה. בדצמבר 2006 פירסמתי כתבה וכתבת וידאו, העוסקות בחוסר הנגישות באתרי אינטרנט ישראלים ועל מאמצי איגוד האינטרנט להנגיש אותם. באפריל 2008 כותב “תלמיד” טוקבק “חחח הכתבה הגיעה למיקוד אנקורי לשון 2008″. המסקנה היא שיש גם תלמידי תיכון ששונאים אותי (ואת יובל דרור) כי הם צריכים לנתח את הטקסט שלי, למצוא בו מבנים לשוניים, ואף לכתוב מאמר משלהם העוסק באחד משני נושאים:  השפעות חיוביות ושליליות של האינטרנט (כאשר תחת השפעה שלילית הייתי מתחכם וכותב “צריך ללמוד טקסטים כאלה לבגרות”) ויחס החברה לחריגים (שעובר תיכוניסטים זה “אנחנו נועלים אותם בלוקרים”).

קצת באיחור, עבור מי שעדיין לומד את הטקסט הזה, אני מוכן לתת פתרון חלקי למבחן. הנה שלוש שאלות מתוך חמש השאלות של חלק א, הבנה, כאשר שאלה נוספת היא כתיבת המאמר, מה שכבר עשיתי.

1א. מהי הבעיה המרכזית הנדונה במאמר?

טוב זה קל וזה כותב בכותרת המשנה. “רבים מאתרי האינטרנט בישראל אינם מותאמים לשימוש עבור הצרכים המיוחדים של יותר ממיליון גולשים”.

1ב. מה היא עמדתו של הכותב ביחס לבעיה זו? הוכח דבריך מן המאמר.

וובכן, אני  לא חושב שצריך להתעלם ממנה. ההוכחה מן המאמר: עצם זה שהוא נכתב.

4. באתר “נגיש” של איגוד האינטרנט הישראלי נכתב: “מדינות רבות בעולם אישרו בשנים האחרונות חוקים, שמחייבים אתרי אינטרנט ושירותים מקוונים להיות נגישים לבעלי מוגבלות, אבל בישראל אין עדיין חקיקה המחייבת הנגשת שירותי אינטרנט ואתרים”.

א. כיצד היה כותב המאמר מגיב על כך? נמק את דבריך.

זו שאלה שממש מעצבנת אותי, ומחזירה אותי להצעה שלי מהתיכון פשוט להביא את הכותב או לפנות אליו. בשאלה מסוג זה, הבוחן לא יכול לקרוא את המחשבות שלי ולהחליט איך הייתי מגיב, יותר טוב מאשר אותו תלמיד שנאלץ לענות על השאלה הזו, ואין לו אפשרות לשלוח לי מייל אם הוא לא החביא את הסלולרי מהמשגיח או המשגיחה.

כך או אחרת, התשובה המתחכמת תהיה “כנסו כנסו, עכשיו תצאו”. אבל תגובתי האמיתית והקצרה יותר היא “חבל שזה כך”. הנימוק, לכל תשובה שתבחרו, הוא “ככה כתוב בפוסט הזה“. אני רוצה לראות שמורידים ציון על אחת התשובות האלה.

[עדכון 8.4]: דובי קננגיסר רואה בטקסט הזה לעג למורים ומסביר למה שואלים למה התכוון המשורר. עניתי לו שם.